<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין האבלות</h1>
<h2>דף פא.</h2>
(מו"ק י"ט ב') אמר רב עמרם אמר רב אבל כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה כמאן כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו, וכן ביום שלשים מקצת יום שלשים ככולו. וחכמי הצרפתים ז"ל אמרו נהגו לעשות מקצת היום ממש באבלות, אבל ליל שביעי אין עולה לו למקצת היום. ויש שנתלין במה שאמרו לענין זקיפת המטה בערב שבת ולמוצאי שבת אע"פ שאין לו אלא יום אחד חוזר וכופה, ואמאי הא קודם שזקף משעה שחשיכה יצא עליו מקצת היום ויצאו להם שבעת ימי אבלות. ועוד נתלין בזו שאמרנו כיון שעמדו מנחמין מאצלו מותר ברחיצה, וכן אמרו שם באבל שבא ביום שביעי והוא שבא ומצא מנחמין אצל גדול הבית אלמא ביום השביעי עצמו נוהגין מקצת באבלות. ועוד שנינו (מגילה כ' ב') לענין שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה ומפרשינן עלה בגמרא טעמא כיון דבעיא ספירה ספירה ביממא היא, ותניא נמי בפרק בתרא דנדה (ע"ב א') ושוין בטבילת לילה לזבה שאינה טבילה אלמא אין מקצת הלילה ככל היום במנין שבעה.
ודעתנו אנו נוטה להקל, ומה שאמרו עמדו מנחמין מאצלו מותר משום דמקצת היום ככולו אם רצה לנהוג כולו באבלות נוהג, והם שהיה דרכן שיבאו מנחמין אצלו ביום שביעי לנחם ולברך ברכת רחבה היאך יהא האבל מותר ברחיצה ואח"כ ינהוג עמהן כאבל, אבל אם רצה לרחוץ בלילה ולנעול מנעליו ושלא יבואו מנחמין אצלו ביום השביעי כלל הוא הדין והוא הטעם. וזה שאמרו מהא דאמרינן ולמוצאי שבת אע"פ שאין לו אלא יום אחד חוזר וכופה אינה ראיה לדבריהם, שהרי ודאי צריך הוא לנהוג במצות הנוהגות באבל כל שבעה, וכיון שכל היום מן האבלות הוא כל שלא נהג אבלותו בשחרית נוהג בו ערבית, ואדרבה היא הנותנת והיא הראיה ומכרעת דעתי להקל, שאם תאמר כל הלילה ומקצת היום חייב לנהוג אבלות פשיטא, משום יום אחד למה לא יהא חוזר וכופה, אלא לפי שמקצת הלילה ככל היום וכבר יצא מן הזמן שהוא עליו חובה ורשאי לנעול מנעל וסנדל ושאר גזרות שבעה סד"א לא יהא צריך לכפות, קמ"ל אין מקצת היום פוטרו עד שינהגו בכל גזרות שבעה ואע"פ שנהג במקצתן.
וספירת שומרת יום כנגד יום שאמרו אינו ענין, דהתם מזבה גמר דכתיב בזבה וספרה לה שבעת ימים, ובזב נמי כתיב ספירה, וכולן טבילתן ביום, ודינא אחרינא הוא שאין מקצת יומן ככולו שהרי אם ראו אפי' בסוף היום סותרין כל שבעה. אלא אדרבה מינה ראיה, שהרי אמרו בפסחים בפרק כיצד צולין לר' יוסי דאמר בשומרת יום כנגד יום מכאן ולהבא היא מטמאה דמקצת היום ככולו אלא זבה גמורה היכי משכחת לה כלומר היכי משכחת לה שלשה ימים רצופין דהא מקצת היום ככולו ומוקים לה בשופעת, ואיבעית אימא ברואה שני בין השמשות, אלמא כל שמקצת היום ככולו בספירה ואינו סותר, מקצת לילה נמי ככל היום, ואע"ג דלרבנן בעיא שימור דמקצת היום כדאמרן, התם אכתי מימי זיבה היא דהא סתרה כל יומא, אבל לרבי יוסי דאמר מקצת היום ככולו לגמרי ולא סתרה, מקצת הלילה נמי ככל היום. וכן פירש רש"י ז"ל שם בפרק כיצד צולין כלשון הזה, ולפי הדברים למאן דאמר מקצת היום ככולו תחלת הלילה עולה לספירה ולא בעינן עד שיעלה עמוד השחר לגמרי, מדלא קאמר משכחת לה ברואה בלילות, והיינו דוקא לרבי יוסי דאית ליה מקצת היום ככולו לגמרי ולא סתרה דאילו לרבנן הא תנן במתניתין ובברייתא שאין מקצת הלילה עולה וכדפרישית. ושוב מצאתי בנמוקי הצרפתים ז"ל רבינו יעקב התיר בשעת הדחק לאבל לרחוץ בליל שביעי.
<h2>דף צב.</h2>
בפרק היה קורא בתורה (ברכות ט"ז א') ר"ג רחץ לילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבנו שאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני מ"ט אנינות לילה דרבנן דכתיב ואחריתה כיום מר ורבנן הוא דגזרו ובאיסטניס לא גזרו ביה רבנן. כתוב בהלכות רבינו ז"ל חזינן למקצת רבואתא דקא כתבי בהא דר"ג דקסבר אנינות לילה דרבנן לא קיימא לן כותיה. ורבינו ז"ל הכריע הלכה כמותו מדתניא בפרק טבול יום (ק' ב') הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם וגו' אני היום אסור ובלילה מותר ולדורות בין ביום ובין בלילה אסור דברי ר' יהודה, ר' שמעון אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, ואמרינן נמי התם עד מתי מתאוננין עליו כל אותו היום בלא לילו רבי אומר כל זמן שלא נקבר תופס לילו, אמרוה רבנן קמיה דרבא מדאמר רבי יום הקבורה תופס לילו מדרבנן מכלל דיום מיתה תופס לילו מדאורייתא, וסבר רבי אנינות לילה דאורייתא והתניא הן היום הקריבו את חטאתם וגו' אני היום אסור וכו' רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, לעולם דרבנן הוא ורבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. וגרסינן נמי בפסחים (צ"א ב') אונן טובל ואוכל פסחו לערב קסבר אנינות לילה דרבנן וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. וכיון דאשכחן כל הני תנאי דסבירא להו דיום ראשון בלחוד דאורייתא אבל לילו דהוא ליל שני למיתה לא תפיס אלא מדרבנן, ור' יהודה לחודיה הוא דסבר יום מיתה תופס לילו דאורייתא, שמעינן מינה דלית הלכתא כותיה דקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, הלכך יום ראשון דהוא יום מיתה הוא ניהו דאיתיה מדאורייתא אבל מליל שני ואילך מדרבנן נינהו, והאי סברא דר"ג הוא דקסבר אנינות לילה דרבנן והלכתא כותיה, ואי קשיא לך ההיא דאמרינן אבל אינו נוהג אבלותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, דשמעת מינה דאיכא חיובא דאורייתא באבלות בתר דנפיק ליה יומא קמא דהוא יום מיתה, ההיא לא קשיא מידי דהכי קאמר אבל אינו נוהג אבלותו ברגל לדברי הכל אפילו למ"ד יום ראשון תופס לילו מדאורייתא דאי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, ע"כ בהלכות.
ובודאי לענין אנינות יפה פסק דסוגיין אנינות לילה דרבנן, ואע"ג דר' נחמיה סבר נמי אנינות לילה דאורייתא, אפילו הכי דרבי ורבנן עדיפא. ומשום שמעתא דאתמר סתמא אי אבלות דמעיקרא היא לא מידחיא סוגין, דלרווחא דמילתא איתמר. וזה כסיוע לדברי הגאונים ז"ל, שהרי רחיצה של רבן גמליאל מדיני אבלות היא וטעמא משום דאינו תופס לילו לאנינות, הא ביום עצמו דאנינות דאורייתא רחיצה אסורה דאבלות נמי דאורייתא הוא. אלא שגדולי חכמי הצרפתים ז"ל מפרשים דודאי קים להו בגמרא דרבן גמליאל לא היה רוחץ ביום עצמו, שאילו היה מותר לרחוץ לא היה משהה רחיצתו עד הלילה מפני איסטניסות דעתו ומיד שהותר רחץ, לפיכך פירשו בגמרא דקסבר אנינות לילה דרבנן, וכיון שאין לו עיקר בתורה כלל אפי' באנינות לפיכך רחץ בלילה, ולא הקל בכך ביום ראשון עצמו מפני שיש לו עיקר בתורה שאנינות ומרירות שלו תורה, אלמא קא סבר אנינות לילה דרבנן שאילו היה תורה לא היה רוחץ בלילה עד למחר כשם שלא רחץ ביום ראשון עצמו.
ועכשיו אני חוזר לסייע לדברי הגאונים ז"ל. שנינו באבל (פ"ד) ספק שהוא אחיו ספק שאינו אחיו, ספק שהוא בנו ספק אינו בנו מתאבל ואונן ולא מטמא, ואיזהו אנינה מיום מיתה עד יום קבורה דברי ר' מאיר, וחכ"א אין לך איסור באנינות אלא יום אחד בלבד, הרי בכאן ספק אבלות להחמיר אלמא ספק תורה הוא. וזו שהקשינו למה הקלו בספק ולדות, נראה בעיני שלא מפני ספק של דבריהם הקלו בהם אלא מפני שכל ספק בן קיימא אין לבו של אדם דוה עליו ואין בו אנינות בלבו של אדם ולא מיקיים ביה ואחריתה כיום מר, הלכך אין מתאבלין עליו. ותניא בסיפרא יכול לבנו ולבתו הנפלים ת"ל לאמו ולאביו מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו בנו ובתו הנפלים שאינן בני קיימא, ומינה לגמרי מיעטינהו רחמנא מה אביו ואמו בני קיימא ודאי אף בנו ובתו בני קיימא ודאי, יצאו ספק נפלים, ואין הולכין בהם אפילו אחר הרוב אלא כל שלא הוחזק בן קיימא אינו מטמא לו, וכיון שאין כהן מטמא לו אין מתאבלין עליו, דנפלים לאו משום ספיקא קא ממעט להו רחמנא דהא נפל זה בנו הוא ודאי, אלא גזרת הכתוב הוא שלא יטמא לנפלים, ולמדו חכמים אבלות מטומאה, וכן לענין אנינות.
ואע"ג דתניא התם (תו"כ אמור) לה יטמא על הודאי הוא מיטמא ואינו מיטמא על הספק ואפ"ה מתאבל ואונן על הספק, לענין ספקות ליכא למיגמר אבלות ואנינות מטומאה, דהתם איכא איסורא דטומאת כהן ולא אתי עשה דספק ודחי לא תעשה ודאי, מה שאין כן בנפלים דודאי בנו ובתו הן והוציאן הכתוב מן הכלל. ואני סבור שזה שאמרו לה יטמא על הודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק אסמכתא בעלמא הוא דנקיט בה קרא, דלא מיצטריך קרא למעוטי ספיקא לטומאה שאין ספק מצוה מוציא מידי ודאי איסורא.
ומה שפסקו הלכה כדברי המיקל באבל, יש לומר מפני שלא מצאו מחלוקת שבאבל אלא בשל דבריהם, כגון במקצת שביעי ככולו, ובנטילת צפרנים, ובבא ממקום רחוק משלשה ואילך אם מונה עמהן, ובשמועה רחוקה. וכללו של דבר בדקדוקי סופרים שהחמירו על עיקר אבלות תורה, וההיא דאמרינן בפרק יש בכור לנחלה (בכורות מ"ט ב') הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלפניו דמי טעמא דמלתא כדאמרן, ומה שאמרו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל אע"פ שספק הנפלים מטעם אחר נתמעט מאבלות, ודשמואל אינו ענין למת ביום שלשים דההוא פלוגתא לאו לענין אבלות מיתניא, אפילו הכי מייתי לה מדשמואל לומר דלא מחמרי רבנן באבלות ולא אזלי ביה לחומרא אלא אפילו דיחיד במקום רבים דחינן להקל, הלכך כיון דספק נפלים דאורייתא אין מתאבלין עליהם לא מחמרינן בהו מדרבנן, דלקולא אזלינן בכל ספיקי אבלות.
והאחרונים מחכמי הצרפתים ז"ל אמרו בתוספות דאפשר כשפסקו הלכה כדברי המיקל באבל לא מפני שהוא של דבריהם, אלא אפילו בשל תורה ואפילו בראשון פסקו כך, שאילו מטעם קולא של דבריהם יחיד במקום רבים הלכה כרבים כדמסקינן בפרק מי שהוציאוהו (מ"ו א') וכאן אפילו יחיד במקום רבים, אלא קולא הוא אע"פ שהוא בשל תורה, וכן הם מפרשים הלכה כדברי המיקל בעירוב אפילו הוא מן התורה למאי דס"ד התם. וזו ההשואה (נ"א ההוראה) מהם ז"ל אינה מכוונת אצלנו ואין לנו שם הלכה כדברי המיקל בעירוב אלא מפני שהוא של דבריהם, ולמה יהא הלכה כדברי המיקל באבל בשל תורה. ושמא מפני שאין דעתו של אדם אוננת מספק ולבו נמשך אחר השמחה. וגירסת ר"ח ורבינו האי ז"ל שם בבכורות הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלאחריו דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, וכן בהלכות גדולות, ואין אנו יורדין לסוף דעתם בזה, וזו צ"ע.
ולענין שאילתא דשאילנא קדמיכון למה לא חייבוהו באבלות בשמתו מוטל לפניו שהוא עיקר אנינות ועיקר מרירותו של אדם ועליו כתיב ואחריתה כיום מר, יש לומר דודאי נוהג הוא במקצת דברי אבלות, אסור ברחיצה ובסיכה קל וחומר מאכילת בשר ושתיית יין, ואכילה כל צרכו נמי אסרו עליו, ואין צריך לומר שאסור בשמחה ובתספורת, ולא תיקשי לך משנמסר לרבים דמותר לאכול בשר ולשתות יין כיון שאינו מוטל עליו לקברו, דמכל מקום בעידונין ושמחה אסור הוא ואסור בשאילת שלום, שאף אחרים אסורין כשהמת בעיר, במלאכה נמי אי מלאכת עצמו אפילו אחרים אסורין. וכבר אמרו שהוא אסור לישב אפילו על מטה כפויה אלא על גבי קרקע הוא צריך לישב, לא אמרו אלא שאינו חולץ מנעל וסנדל ואינו מעטף הראש ואינו חייב בכפיית מטותיו, באלו הקילו עליו מפני שהוא טרוד בעסקי המת ומוטל עליו לקברו ולילך עמו מעיר לעיר, ואם באת להחמיר עליו בחליצת סנדל ומנעל ועטיפת הראש אף עסקי המת נפסדין בכך, לפיכך לא החמירו עליו באלו. וכן במלאכה אינו בדין לאסור עליו מלאכת קבורתו של מת, והלא אפילו לאחר קבורה מגלה את ראשו לכבוד הרבים, כל שכן לכבוד המת והרבים המתעסקים עמו והנושאין במשאו.
וכן נראה עוד שעיקר אבלות מן התורה אינו אלא בעידונין כגון רחיצה וסיכה ותשמיש ושמחה ותפלין שהם פאר ותכבוסת ותספורת דשמחה הם, ואבלות כשמה שלא יתעסק בדברים של שמחה אלא בדברים של אבלות, וזהו אנינות שבלב שממנו למדו שלא יתעסק בדברים של שמחה, אבל מנעל וסנדל ועטיפה אינן מן התורה, שלא אמרה תורה לענות ולצער נפשו מנוהג של כל העולם, לפיכך הקילו באלו עד שיקבר, והוא הטעם בעצמו למה שאמרו באבל יצא לדרך נועל. ומה שאמרו (כתובות ד' א') בחתן בועל בעילת מצוה ופורש ולא אסרוהו משום שאנינותו בזה תורה, מפני שבעילת מצוה נמי עשה של תורה היא וכדתניא (ברכות ט"ז א') ובלכתך בדרך פרט לחתן ודחו זה מפני זה. וכן יש לומר דתפלין משום דמצוה רבה הם לא אסרום אלא יום ראשון שיש בו אבלות תורה, אבל משני ואילך לא רצו לבטל מצוה גדולה של תורה משום אבלות דדבריהם, ומכל מקום משעת אנינותו אסור בהם כדאמרן ברבי עקיבא כששמע שמת בנו מיד חלץ תפלין, ומפני שהוא טרוד בקבורת המת ואין לבו באבלותו לא מנו שבעה ושלשים אלא משעת סתימת הגולל, ועוד שהרי על כרחם התירוהו במקצת דיני האבלות עד שיקבר מפני צרכו של מת כמו שפירשנו ואינו בדין שימנה אלא משעה שנוהג בכולם.
ועוד אני סומך דברי הגאונים ז"ל, דמשמע בכל מקום דענין הנידוי כדין האבלות הוא, ובגמרא נראה שאבלותו של מנודה מן התורה הוא, מדאמרינן (מ"ק ט"ו ב') מנודה מהו שישלח קרבנותיו ואמר רב יוסף ת"ש כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר מנודין היו לשמים והיו משלחין קרבנותיהן, ואי מדרבנן אכתי לא תיקון אבלות דנידוי, וכל שכן דהתם לבטל כל ישראל מקרבנות ליכא לתקוני, אלא משמע דמדאורייתא נהיג אבלות בהכי וכל שכן באבל ממש דנהיג. עד כאן השיגה דעתנו לתרץ דברי הגאונים ז"ל וללמד עליהם זכות.
ועכשיו למדנו לפי המדה הזאת שאבלות יום ראשון כשהוא יום מיתה וקבורה אבלותו מן התורה, ולא לכל הנוהגים באבלות אלא לשבעה מתי מצוה המפורשין בתורה שכהן מטמא להם, והם אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו בתולה ואשתו, אבל שלשה מתים שהוסיפו עליהם לאבלות שהם אחיו מאמו ואחותו נשואה או ארוסה מאב או מאם וכן אנוסה ומפותה, אלו אין כהן מטמא להם ואינו אונן עליהם, ואבלותן נמי מדברי סופרים הוא, וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל בדרך הזה אלא שהוא מונה אשתו מדברי סופרים ואינה אלא מן התורה, וכן שנאוה עמהם בברייתא כמו שכתבנו הגירסא למעלה וכן כתובה בהלכות ובנוסחי הגאונים ז"ל, תדע שהרי כהן מטמא לה ויוסף הכהן טמאוהו אחיו הכהנים בערב הפסח בעל כרחו. ומה שאמר הרב ז"ל מדברי סופרים היא ועשו אותה כמת מצוה, ההיא באשתו קטנה תניא בהדיא כדאיתא בפרק האשה רבה (פ"ט ב') וכמו שכתבנו בענין הכהונה, ומינה הא גדולה דאורייתא היא. וכן כתב באחותו נשואה שאבלותה מן התורה, וזה לא ידענו לו צד סמך ומקום טענה. והלכך אבלות שבעה מתים שהזכרנו נוהג ביו"ט שני ביום מיתה וקבורה ועל פי מה שהסכימו הגאונים, אבל אבלות שאר המתים הנזכרים שהוא מדבריהם אינו נוהג ביו"ט שני ואפילו ביום מיתה וקבורה וע"פ מה שאנו עתידין לסדר לפנינו.
כתב הראב"ד ז"ל דגזירת שלשים גיהוץ ותספורת דאורייתא משום דכתיב בבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה, וגמרינן פרע פרע מנזיר, ואיתקש אבלות דבגדים לאבלות דתגלחת דכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, והוא מתרץ בזה מה שאמרו אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד דאלמא איכא אבלות דמעיקרא בעשה, ומוקים לה הרב ז"ל בגיהוץ ותספורת. והנה דעת הרב ז"ל כדעת הגאונים בגזירות דשבעה שהם מן התורה ומוסיף עליהם גזירת שלשים, ואני אומר הבו דלא לוסיף עלה דודאי אבלות שלשים דרבנן, תדע שהרי רגל מבטלתן בקברו שבעה ימים קודם לרגל, עשו אותו כאבלות שאר הימים שהרגל מבטלתן, מה שאין כן ביום ראשון שהוא מן התורה שאין רגל מבטלו, ואע"פ שמפסיק בקברו ברגל, התם דין הוא שלא יחול אבלות ברגל שכבר חלה עליו עשה של שמחת הרגל, ואע"פ כן רצו לעשות זכר לאבלות מפני שיש לו עיקר בתורה ונוהג לאחר הרגל, אלא שלשים אם תורה הן יפסיק הרגל וינהוג לאחר הרגל בשאר השלשים. ועוד כל דבריהם אסמכתא הן, ואדרבה לא משמע הא כולי עלמא מיחייבי אלא אבני אהרן אם תעשו תמותו, הא לכולי עלמא רשות, והא תלמודא דמהאי קרא דרשינן שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה בשעת עבודה אלמא האי קרא לחיובא לבני אהרן משתמע ובשעת עבודה בלחוד הוא, וכן מה שאמרו אבל שלא פרע ולא פרם חייב מיתה כאותה שאמרו אבל ששימש מטתו חייב מיתה והתם ודאי בכל שבעה קאמר, ומאי מיתה עונש חכמים כענין שאמרו כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.
